בית הדסה

חורף 2012, חברון (בית הדסה), 3 שכבות, חרמונית וגעטקס ועדיין קור איימים

1-2 בלילה, קצת יותר מחצי שנה בצבא, אני בעמדת תצפית- שקט מופתי

מאחורי חושך מצרים, מלפני שכונת בית הדסה מוארת

עייף מחוסר שינה, הולך בעמדה הקטנה הלוך וחזור בשביל להתחמם ולא להרדם, תקופה של בלאגן ופיגועים, לא מוריד את העיניים ל20 שניות של שליחת SMS.  מודה: פחד איימים. בעודי מנסה לשמור על עירנות, שמא מחבל יבוא מאחור, אני שומע קול צעדים מתגבר וקרב לעמדה. צמרמורת ודריכות יתר, לפתע אני שומע קול קורא: "זה בסדר, זה אני ", ופריטה קלה על הגיטרה לוודא שהבנתי מי זה. נשימת רווחה, כל הלחץ לאט לאט יורד, ומגיח מהחשכה בחור ג'ינג'י עם גיטרה, שאני כבר מכיר מקריית ארבע. הבחור שלא זכור לי שמו, יושב איתי בעמדה( כמובן שעדיין בדריכות), מנגן רגוע ואנחנו שרים יחד, מדברים, כל המצב רוח שלי משתנה, לא יודע למה ואיך אני מרגיש בטוח


כל מה שהבחור הזה רוצה זה לשמח את החיילים ולתת לנו קצת אור בתוך כל החושך הזה

הרגשתי שהוא מרגיש מה עובר עלינו, לכן הוא מרגיש צורך עז לעודד ולשמח

אפילו אנשים שהוא לא מכיר אישית

עכשיו לאחר שנים רבות אני מבין כמה פעולה קטנה יכולה לשנות כל מצב של מי שעומד מולך

אז אל תהססו, עשו את הצעד החיובי, הנותן כלפי האחר ותרגישו כמה חיים של אנשים אחרים אתם יכולים לשנות – בטלפון אחד, הודעה אחת, אפילו בדברים הכי קטנים, כולנו רוצים רק יחס אוהב ומכיל

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *